עוד שבוע יומולדת...
מאז ומתמיד היה לי קטע כזה בימי הולדת, מעין יחסי אהבה שנאה עם היום הזה.
במיוחד בימי הולדת עגולים, כי הם גורמים לך לציפייה שאיכשהו תמיד מובילה לאכזבה. ניסיתי לזכור את ימי ההולדת שלי במהלך החיים, וזה מה שהשיטוט בנבכי הזכרון העלה...
כשהייתי בת 13, כנראה בתור פיצוי לבת מצווה שלא חגגו לי כי הורי התגרשו, אבא שלי ארגן לי יום כיף מיוחד עם פעילויות מבוקר ועד ערב. עד היום אני זוכרת את ההליכה עם אמי לחנות צעצועים מיוחדת בדיזינגוף פינת גורדון, שבה היו כל חיות הפרווה שיש בעולם, הייתי שם אולי שעתיים עד שהצלחתי לבחור. לא זוכרת מה בחרתי- אבל החוויה הכיפית נחרטה עד היום.
בגיל 16, כבר גרנו בכפר סבא והייתי בכתה י', אבי ואשתו ארגנו את החברות הטובות שלי למסיבת הפתעה עבורי, כל הכתה הוזמנה ועד היום אני זוכרת את השמחה המעורבת במין ודאות- שהם לא באו עבורי, הן באו כי החברה הכי טובה שלי בקשה מהם.
גיל 19, אהבה ראשונה ותחושת בטחון ראשונית שהתחילה לבצבץ, הוא ארגן לי יומולדת מפתיע, רומנטי וכיפי שלא חזר על עצמו מאז ועד היום עם אף חבר...אבל הזכרון המתוק נשאר וזה מה שחשוב.
גיל 28 הייתי בהריון ראשון מתקדם והרגשתי שזאת המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל- תינוקת נפלאה שתצא לעולם חודש אחרי..
גיל 30 , מסיבת חברים שבעלי הראשון ארגן לי בבית של סבי וסבתי בתל אביב, גרנו בו אז בתקופת מעבר לפני הנסיעה ללונדון, הספר הראשון שלי בדיוק יצא לאור והיה הצלחה קטנה ומתונה . אני זוכרת שהייתי עסוקה במחשבות אם אנשים נהנים או לא, מה קורה איתם? באופן כללי הייתי עסוקה במחשבות על צריך? מה הספקתי?, מתי אהיה שוב בהריון? כל מה שהיה לי חשוב בתקופה ההיא היה להגשים את חלום המשפחה שהיה לי, לפחות שלושה ילדים, עדיף ארבעה.. טוב, זה קרה, אבל לא בדיוק לפי התכנון.
גיל 35, גרושה שנה ועם חבר חדש, נסענו לונצייה לחגוג את יום ההולדת ואת האהבה שלנו וזה היה אחד הימי הולדת הכיפיים, נטולי הציפיות והשמחה. הכל התחיל שוב, הייתה התרגשות באוויר... ובאמת אחרי שנה כבר התחתנו, בדיוק שבועיים אחרי יומולדת 36, שלא חגגתי כנראה כי הייתי עסוקה בהכנות לחתונה.
גיל 40, שנה לא פשוטה לאחר הלידה של הבת הרביעית שלי, הייתי קצת חולה בשנה הזאת ונטולת כוחות. כולם סביבי חגגו את הארבעים בטירוף של מסיבות גדולות ואני רציתי רק את החברות הטובות שלי... אני חושבת שאז זה התחיל, ההבנה שהאינטימיות חשובה לי, שמעגל החברות שלי הוא הדבר הכי מרפא עבורי. הגיעו עשר בנות ואסנת חברתי שהכירה לי את השמאניזם, עשתה מסע משותף וזה היה ערב נפלא וממלא.
בעשר שנים האחרונות אני זוכרת בעיקר ימי הולדת עם המשפחה המקורית שלי, מוטי והילדים, ימי כיף צנועים... הבת שלי עשתה לי סרטון מצחיק בגיל 42, יום כיף בשוק הפשפשים בחיפה, בשנתיים האחרונות חזרתי מחול בדיוק ליומולדת ומוטי לקח אותי מהשדה אל המסעדה, וזה הספיק לגמרי. ככל שהגיל הלך והתקרב לחמישים הרגשתי לחץ לפני יום ההולדת לעשות משהו משמעותי, מיוחד, אחר ותוך כדי היום... פשוט רצון שהוא יעבור כבר ואוכל לשכוח שהשעון מתקתק ואני מתקרבת בצעדי ענק לגיל שבשום אופן כבר לא נמצא על הספקטרום של צעיר.
ותכף הוא בפתח... חמישים העגול, המפחיד, המעורר רגשית.. זה גיל שלא מתחבר אלי מצד אחד ומצד שני מפחיד אותי. אבא שלי נפטר בגיל 52 בדיוק כשתכנן את מסיבת ההפתעה ליומולדת 50 של אשתו. היו תכנונים גדולים כי היו לה ציפיות גדולות והוא רצה לשמח אותה, אבל לצערו, הוא חלה והיומולדת שלה לא נחגג.
אז השנה נתתי לעצמי מתנה- את הספר שכתבתי, ובצורה סמבולית הוא יצא לאור במזל שלי- מזל טלה, בדיוק שבוע לפני היומולדת שלי.
וההשקה שלו היתה כמו יומולדת עבורי, פחדתי ממנה מאד, הייתי בטוחה שלא יבואו למסיבה שלו-שלי, אבל הרגשתי שאסור לי לוותר על החגיגה הזאת, הוא הרגיש לי כמו ילד נוסף שלי ואי אפשר שלא לחגוג לידה של ילד נכון?
והמסיבה לכבוד הספר היתה אחד הארועים הכי מרגשים שחוויתי בשנים האחרונות, מהרגע שראיתי שאנשים מגיעים, התחלתי להרגע ולהנות. לתת הקדשות אישיות, היה כמו לתת משהו קטן ממני לכל מי שטרח והגיע.
ולהתרגש מכל השבט הזה שנוצר סביב היומן הוויזואלי, מכל העץ הענק שהתחיל מזרע של יומן אחד קטן וצמח לקהילה ענקית שהולכת וגדלה.
ההרצאה הקטנה שהכנתי, למרות שהקראתי ולא דברתי בעלפה, היתה רגע מכונן, לעמוד מול קהל לא קטן ולהביא את עצמי- לא להסתתר מאחורי תמונות ופוסטים, ממש לבטא את עצמי בקול, לספר את הסיפור של החלום הזה.. זו היתה חווית חיים שאחר כך השאירה אותי במשך שעות על אדי אדרנלין.
ולסיכום...
כמו בכל יומולדת עגול, אני רוצה להבטיח לעצמי המון הבטחות, לרזות, להתחיל לעשות ספורט קבוע, לטייל המון, לא לעבוד כל כך הרבה ובמקום –להיות עם המשפחה שלי, ללמוד להנות מהדברים הפשוטים שיש סביבי... להמשיך לחלום בצניעות.. ומעבר לכל- לאהוב בדיוק את מה שיש לי עכשיו ולהפטר לתמיד מצריכה וחייבת.
ויחד עם כל החלומות, אני גם מאחלת לעצמי להיות מסוגלת לשהות בחוסר הוודאות, ללמוד לשוטט ולהגיע למקומות חדשים שלא תכננתי , לתת לחלומות לדבר אלי בשפת הסתרים שלהם, להיות יותר ערה ביום וגם בלילה, ללמוד לחבק את כל מי שזקוק לי ולאהוב אנשים ממקום מלא בנתינה.
אני לא בטוחה מה הנוסחא לאושר- אני רק יודעת שהיום בגיל שבוע לחמישים, אני יותר מאושרת משהייתי בגיל 40, אולי כי הגשמתי את כל הצריכים ועכשיו אני מתכננת להיות במקום של חופש, לתת לעולם להפתיע אותי, לבא אלי עם הזדמנויות, לחקור אותו, לטייל בו...
ובעצם הדבר היחידי והחשוב שאני מאחלת לעצמי ולכולנו בעצם הוא בריאות- רק בריאות וכוחות כדי להמשיך לחיות מתוך התחושה הזאת של פליאה שאני מרגישה לפעמים.
